תפריט ראשי:

חיפוש באתר

נושאים

ארכיב

סודות מרקש

סודות מרקש מאת לימור שריר / הוצאת כרמל 181 עמ’
עצה שגורה בכיתות כתיבה היא לכתוב על החצר האחורית שלך. לימור שריר בספרה השישי בתוך שש שנים, מוכיחה שאפשר גם להפך. אם עד היום אנחנו מעלים על נס סופר זה או אחר שהצליח לכתוב מגרונה של אישה, הרי שלימור שריר בספרה החדש נוטלת על עצמה אתגר כפול. לא רק לכתוב מגרונו של נער בזמן התבגרותו, אלא גם נער שחי במקום אחר וזמן אחר, ששייך לתרבות אחרת, אשר כפי שהיא מצטיירת מספרה, היא שונה ומיוחדת. מבט יותר מעמיק בתרבות המרוקאית כפי שהיא מצטיירת בספר מגלה שיש בה קווים מקבילים לשלנו. התיאור של החברה המרוקאית והערבית, מגלה גם את צדדיה החברתיים והמיניים  ואפשר לומר שאותה חברה מרוקאית גם מהדהדת צדדים בחברה שלנו, שאיתם אנחנו מפחדים להתמודד. ההגעה להישג זה, שיש בו בחינת גבולות גדולה הרבה יותר מאשר למשל בספרה “אלוהים ואלווירה”, בו ספרה את סיפורו של סטודנט  לרפואה, נכה, בסיציליה שבאיטליה, תוך הסתמכות על ידע אישי מהיכרותה האישית את עולם הרפואה וכן מהיכרותה עם איטליה, תרבותה ושפתהּ מניסיון חייה כאשר התגוררה ברומא  שנים מספר. כמו בשאר ספריה, גם ב”סודות מרקש” מתבססת כתיבתה של לימור על מחקר רב ועל מחשבה עמוקה ועל אף שהיא עלולה לעורר תרעומת בחוגים מסוימים, יש לראות אותה גם בהקשר של הגילויים שלנו לגבי עצמנו כחברה, כמו שאומר המשפט החכם “אנשים לא נעשו רעים יותר אלא  שהדיווחים על מעשיהם נעשו מדויקים יותר”.
אבל בל נקדים את המאוחר. רומן זה שהוא מסע חניכה מספר את סיפורו של נעים, בנו של עיתונאי שוחר דמוקרטיה הנרצח יום אחד בדרכו למקום עבודתו. רצח זה, אשר קודמות לו אזהרות בגלל המאבק הבלתי מתפשר של האב נגד המלך, הדהדו לי את המצב בארצנו כיום בו ניתן לומר שהדמוקרטיה שלנו נמצאת בסכנת שבר ושליטינו מתבצרים חזק יותר ויותר בכיסאם. קצין המשטרה החוקר את הרצח מאוהב באימו של נעים, מורה במוסד לעברייניות צעירות ונערות רחוב. נעים, עד מהרה, מבין שאין לו מקום בעירו ובארצו, ובניגוד לחבריו המשתוקקים לברוח מן הארץ אולם לעולם לא יצליחו בכך, הוא יוצא למסע במטרה להגיע לאנדלוסיה שבספרד.
היציאה ממרוקו, מגלה לנעים דברים שלא ידע ושלא יכול היה לתאר על החיים שם. עם עיצוב דמותו של נעים וגילוי זהותו, מתעצבת לה גם דמות של מרוקו ספרותית. כפי שציינתי קודם יש לספר פוטנציאל לעצבן ולהרתיח את אבירי ומגיני המזרחיות והערביות, אבל יש לזכור שהספר מתאר דברים מנקודת ראותו, והוא איננו מחויב לאמת אחת מסוימת. סופו של המסע יעמיד בסימן שאלה את כל מה שחשבתם על הדרך ואולי אפילו, לא מן הנמנע שמסע זה לא התרחש במציאות כלל.
מרוקו כפי שמצטיירת בתיאוריה המיוחדים של לימור שריר היא מרוקו שלא הכרתם גם בסיורי המורשת. ספר זה הוא מעט המחזיק את המרובה ומכיל גם תיאורים של מיתוסים וסיפורים מראשית ימי מרוקו. בפרק הלפני אחרון מופיע תיאור מרהיב של הסהרה המזכיר את סיפורה :”דיונות הזהב והכסף- ציור במילים” שמופיע בקובץ סיפורים קצרים פרי עטה הקרוי אף הוא “דיונות הזהב והכסף” ושראה אור בהוצאת כרמל ב-2008.  התיאורים בספר זה עולים מדרגה והסופרת מעיזה הרבה יותר מאשר פעם. הנופים, הדמויות, והפיתרון המפתיע, שדומה שמעולם לא היה סוד יוצר דמות חד פעמית, משוכללת, עמוקה ועגולה המרתקת את הקורא וגורמת לעונג שבקריאה. 
ספריה האחרים של לימור:   הבית על האגם הוצאת ידיעות אחרונות, 2004
אלוהים ואלווירה  הוצאת כרמל 2005,
פירות בר אדומים  הוצאת כרמל 2007,
  דיונות הזהב והכסף הוצאת כרמל, 2008
                                         ביבר הדמיונות    הוצאת כרמל, 2009

marakesh1.jpg

“סודות מרקש” ללימור שריר / הוצאת כרמל 181 עמ’  בקורת מאת פרופ’ נורית גוברין
ספר עצוב כתבה הפעם לימור שריר. ספר לא קל, אבל בלתי שגרתי ומעניין. הסופרת בטאה את עצמך בטכניקה של “הרחקת עדות” באמצעות דמויות רחוקות וזרות כביכול. כך עשתה גם בחלק מספריה הקודמים, וכעת דרכה זו מתבלטת עוד יותר. זוהי חשיפה עצמית עקיפה מבעד למסכה ולמערכת של הסוואות רבות ומתוחכמות. סיפור המעשה עצמו מרתק, אבל מאחוריו הדרמה הגדולה של היוצר המבקש לבטא את עצמו בחופשיות ונתקל בחברה עוינת המחרימה אותו, כשאינו מסכים לשתף עמה פעולה בדרכה הנלוזה. גיבור הסיפור, נעים, בן דמותו של המספר/ת עצמו, בנו של העיתונאי האמיץ מחמוד ליישי, שנרצח בשל דעותיו כנגד השלטון, ממשיך את מאבקו של אביו בדרכו שלו. זהו מאבק על חופש הביטוי, על הזכות ליצור בחופש, כנגד סתימת פיות, כנגד תשלום “מס” בלתי נסבל לנותני הטון. יש בספר גם ביטוי לחשיבותה של ידידות ולגנותה של בגידה והפרת אמון.
הספר מבטא את המאבק הבלתי מתפשר שבין הרצון או ההכרח לעזוב את ארץ ההולדת שבגדה, לעבור לארץ אחרת, שבה , כך מקווה הגיבור, אפשר יהיה ליצור ללא מורא. בה בשעה מבטאת דרכו של הגיבור, שהצליח לממש, כביכול, את חלומו זה, את הקושי, שבכל מימוש חלום. שום חלום אינו מתגשם כפי שנחלם.
סיומו של הספר הוא החושפני ביותר, במיוחד בשביל הקורא שטרם הבין את הנושא הסמוי האמיתי של הספר. יש בו גם “עקיצה” לאקדמיה ול”מימסד הספרותי” על כך, שמי שאינו מסכים לשתף עמהם פעולה, מורחק. זהו המחיר שעל היוצר לשלם בעד עצמאותו.
פרק 44 של “סודות מרקש” הוא הפרק החותם את ספרה ‘דיונות הזהב והכסף’, שבישר את המשכו, שהתקיים כעת. הפרק החותם את ‘סודות מרקש’ הוא פרק עצוב מאד. פרק של אכזבה, של פרידה מהאם וממרוקו, וביקורת עצמית על שעזב ולא הצליח לשנות דבר: “רציתי לברוא עולם חדש והבנתי שלא הצלחתי לברוא אלא בקושי את עצמי.” דמותו של המספר העלום, מתמזגת עם דמותו של נעים, הגיבור שבקידמת העלילה.
עם זאת, אני רואה בסיום עגום זה גם כוח: כוחו של היוצר המודע לעצמו, למגבלותיו, לאילוצי החברה, אבל גם לכוחות היצירה שבו.
התפעלתי במיוחד מיכולתה של לימור שריר “לכבוש” את ההווייה של מרוקו: בגיאוגראפיה, בהיסטוריה, במיתוס, בהווי ובחיי היום-יום. להיות בת-בית במקום רחוק, ולתאר מתוכו את עצמה - זהו כשרון גדול.

יום הולדת שמח למשוררת האוקראינית טָנְיָה-מריה ליטביניוק

 אנטון גילה לי את המשוררת הזו שיש משהו מאוד תמים וזך בשירתה על אף הרגשות הלא פשוטים. יש בה משהו שמזכיר את רחל

תהנו.

יואב

* * * 

העיקר – הכאב אל תגבּירי, פתחי את הלינק, הכול בסדר.

העיקר – מבטךְ אל תסתירי,

כשהלב כואב לךְ בסתר.

העיקר – לא לצחוק בקול רם,

כשהקיץ רוצה כבר למות.

הכול בסדר, זה כך בקצרה,

ככוכב-השביט הכרוּת

.Головне – не зробити боляче 

* * * 

ואתה לי מזבח, איני מבינה משום מה.

לבן על גבי שחור, על לבן – רק אירוניה.

ואתה לי – מוסיקה, לחן, ניגון, נעימה,

ואתה לי – מלאך שצלצולו בלב וכרון

היה.ואומרים: אין הסוסים אשמים,

אם כן מי?ואתה לי וידוי ואף מנת חלקי אולי.

ואתה לי – אש וקרח, סער ודְמי.

ואתה לי – כקו ארוך על כפות-ידיי.

עפו יונים, עפו יונים, עפו יונים.

אדום וירוק, ירוק ואדום וצחור.

הכול כה אמיתי וטוהר, כאילו אני

חולת-החלל, ואת השְׁחקים – לא אזכּור.

 А ти мені, ніби вівтар

עולם כמנהגו נוהג

לכבוד השנה החדשה הנה מספר שירים שתרגם אנטון פפרני שמראים שלמרות שהזמן חולף, עולם כמנהגו נוהג

 ***

ליובוב יקימצ’וק 

מאוקראינית: אנטון פפרני 

על שם איידס 

בדירתי מתגורר איזה גֶבר

הוא לא מתגלח, רואה טלוויזיה

מלכלך בבית כל צלחת או גרב

שגרירות פולין לא נותנת לו ויזה

והוא בכלל ציניקן אמיתי

כל כך ביתי, חושש מרוח-פרצים

שותה קפה, מאזין לשידור המספֵּר  

ברדיו על איידס, ואחריו

מעשן, כולו מהורהר, מדבֵּר

במילים, אותן על הקיר חוֹרצים –

לא אוּכל לחזור כהוגן על דבריו אבל  

השכנים מלמטה גם מלמעלה

הולכים – מי לגן ילדים

מי לבית היולדות ואותם

מכירים לפי מבט העיניים

מכירים לפי הבּעת לאוּתם

אך אני ואתה – רק למעון הקיט

מסתגרים בדירה אחרי העבודה

אבל נולדים תינוקות, כלומר עדיין

מישהו – להתעלס בלי קונדום ידַע.

Імені СНіД

 ***

ליובוב יקימצ’וק

מאוקראינית: אנטון פפרני

התאבדות סלולארית

אתה, כמו דופק נדם, מורגש ברטט מחריש

שותק הסלולארי שלי, כבמרתף המקדש נאלם

שום השְׁבּעה – באל או באימא – לא הועילה לאיש:

פשוט אין קליטה, הקשר מרוב מרחק נעלם.

אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר.     

החוט שנרטב בגשם – אנה ואנה נע

ברוח, כמו עניבת התלייה. וזוהרת

המילה  Nokia– היא כעת באופנה

Стільниковий суїцид

 ***

ולדימיר מאיאקובסקי

מרוסית: אנטון פפרני

טלפון עט על כולם

עברו הרשפים בערוץ החוטים

לקראת האוויר נפערה אפרכסת

השקט נקרע בטרילים מרטיטים

פרץ רחקול בצרחה מפרכּסת

קריאה מטרללת

צווחה כרעם

פגעה כקורנס

בקירות החדר.

רסיסי הצלצול

ניתזו ברעד

ובין הרהיטים

התפזרו כעדר

אל התקרה זעקה נוסקת

ועל הרצפה ממעל חוזרת.

פתאום נבזקה סערה מתרסקת

על כלי זכוכית הצליפה כזרד.

בסך עם צלצול רטטה הנברשת

פשטו הצלילים כמסך העשן

לכד טלפון את הכול כמו ברשת

סובב את הבית כרעשן.

ראיון עם המשוררת

http://www.azh.com.ua/newspage.php?subaction=showfull&id=1253173935&archive

רוח טרום סתווית - שיר מאת יסמין אבן

 הפעם יש לי הכבוד לפרסם שיר מאת היוצרת הרב תחומית יסמין אבן.

שיר זה מיוחד בעיני במטאפוריקה שלו, ובשילוב התחומים. הנושא האורבני איננו זר לשירה העברית, ואכן ישנן כאן הבלחות המזכירות לי אלמנטים מסוימים משירת אלתרמן, אולם בשיר זה יש מציאות מצמיתה, כמעט קפקאית באופייה וזו אחת הסיבות שאני מפרסם אותו כאן. אני מודה ליסמין אבן על הזכות לפרסם את שירה.

האביר שלא היה.

 ***/

רוח טרום סתוית מנגנת בנקבים סימפוניה חלולה

היא נשימתה הכבדה

של עיר פלדה בקרניים חשמליות

מהבהבת

ישנה ואיננה

פטמת ירח זקורה מעל אנטנות צובטות

קו אחרון של אור

בועל חלונות רדומים

כמאהב הנמלט בלילות

העיר היא גוף מתכת רעב

תאותן

קשה ספוק

ושערה נפתחים ונסגרים

כנגד נוודים חולפים

הבאים בה ומגרשים למחרת

העיר נשאת ומגרשת ושוב נשאת

מרסקת נפשות

מאחה שוב בריר אהבתה

ואלה , פיסחות נאמנות, שבות תמיד לעמתה

מבחר שירים של אולֵהְּ קוצָרֶב

 לפני זמן קצר הוציא קוצרב ספר שירה בכריכה קשה בשם “הסכין הראשונה שלי”. שיריו תורגמו מאוקראינית לשמונה שפות, בראשן רוסית ופולנית. לכבוד זאת אני שמח לפרסם כאן מבחר שירים בתרגום אנטון פפרני.

אולֵהְּ קוצָרֶב מאוקראינית: אנטון פפרני 

אולֵהְּ קוצָרֶב 

מאוקראינית: אנטון פפרני 

הקור יושב במושב שממול

כל שעון מראה את שלו.

מתבונן הַסב בשלושת מפתחותיו.

חלזון מתכת פועם באדום.

דממה. ואין אף אחד, רק הקור

יושב במושב שממול.

הקור הוא האח הגדול.

השׂלֵו והצלול.

אפשר לדבר ואפילו לריב איתו.

מקיש הסב את הקצב הלא-ידוע.

כל שעון מראה את שלו.

ועל כביש האספלט הרחוק

שׂם הנהג את הקפה שלא נלגם כליל.

מוהל אותו הגשם הנוטף לתוכו.

עוד מעט יהפוך את הכּוֹס.

Холод сидить у кріслі навпроти 

 

הדור השביעי של המפתחות 

האריכה ימים עוגייה ישָנה במזווה

כבר הדור השביעי של המפתחות מסרב לשרת את המנעול

מערער השיניים

הניסיון המוצלח של שכפול האוויר

של האביב

לפני אשתקד

כמה נפלא! ידוע לכול

שהמילים – הן בקבוקים ריקים נוצצים

שאינם מתקבלים אפילו למחזור

ואף על פי כן הן תמיד מתגשמות 

הבדיחה מולידה את המלחמה

הודעת SMS – את האורגזמה

האיחולים – את המסע הארוך

והשיחה אודות היַמים – את החיים ומלואם  

והאנשים יוצאים על הגשר

משליכים את בקבוקי דבריהם על הנהר הקפוא

אלה מתנפצים ומתגשמים

קצת מסנוורת השמש

האנשים מסתכלים גם הלאה על הקרח ותוהים:

למה לו להיאלם?

למה לו להיעלם? 

Сьоме покоління ключів 
 
 

מהסנדלים 

כבר

פברואר

פלוס שלוש

מינוס שלוש

כעת את

מספרת לי שבימי ילדותך חשבת שהאל שוכן בכפר

ואני רואה

שכבר פברואר

בעוד שעל כפות רגליךְ

עדיין נשארים

סימני השיזוף

מהסנדלים

Від босоніжок 

 

במה ייתקל מבטו  

שם בעיר נקיית-מרצפות

תשבי בצוותא עם אהובךְ בארון

המתים הארוך המעוטר בפרחים של החדר

אך לפתע-פתאום מבטו ייתקל במשהו

מה יתגלֶה לו?

אולי חור בטפטים

או סדק במראָה

או אחת המילים על אחת הכריכות

אז יקום על רגליו יחוויר

יהדק נשימה באגרוף

כאן ועכשיו יהיה חייב לרוץ לחנות בהכרח

יגיח החוצה

תראי בחלון

איך הוא רץ במרצפת ולא מסֵב מבטו

אפילו בפינה

תחילה במצח, אחר כך בסנטר, בשפתיים –

תגעי בשמשת החלון

הצוהר יירה

ואחר כך תיקרע כרית הרקיע

וגנים גגות ערוגות ארובות

יוצפו במי שופכין לאין קץ –

זו את תתעוררי בעיר הולדתךְ

עם שפתיים יבשות

ובהרות-אור בעלות צורה ילדותית

על הקיר 

Погляд об щось перечепиться

כשכל הארץ הייתה ספר טלפונים אחד

אז היה בירושלים יהודי שבחר לעצמו את השם גולית הפלישתי, וכל ילדי הארץ היו מאיימים עליו שדוד בדרך.

אני זוכר את עצמי מדפדף בספר הטלפונים של חיפה ומוצא שם את משיח בן-דוד, אינסטלטור. רציתי להתקשר אליו ולשאול מתי הוא מתכוון לבוא.

היה שיר שתרגם אנטון פפרני בנושא קרוב:

אוֹלֵהְּ קוֹצָרֶב                    
         
מאוקראינית: אנטון פפרני
 
ידידות
 
מחווה לבוגדנה מטיאש
 
איזו מתנה נפלאה
העניק לי ידידי המיזנתרופ:
את תוכנתו
של ספר הטלפונים העירוני!
נרטבתי בגשם, כשרצתי הביתה
כדי לראות מהי ואיך היא עובדת.
הקשתי בחלון החיפוש את מספרו
של ידיד לכיתה בשם בָּזָבְלוּק.
ובכן:
97-40-52
אך במקום בזבלוק מנוע
החיפוש פלט לי שם מצטלצל חיגיר.
הרי לכם הפתעה!
הרי עוד בכיתה י”א
הייתה בינינו רעות נפלאה
וחלוקת-תפקידים מוצלחת:
ידידנו המשותף חיז’ניאק
שמע דת’-מטאל,
אני שמעתי בלֶק-מטאל,
ואילו טרֶש-מטאל שמע בזבלוק.
מה פתאום עכשיו – איזה חיגיר?
אפילו נחלתי אכזבה ראשונה:
איזו הפתעה, איזה מין מתנה מידידי המיזנתרופ!
בעצם, מה עוד אפשר לצפות מאדם כמוהו,
אספן סרטים ישנים
עם קלסתר-פנים סדיסטי
שמדי בוקר מנגב
את המסך
במטלית רטובה?
Дружба

ביבר הדימיונות - ספר חדש של לימור שריר

לימור שריר, כידוע לקוראי הבלוג הזה היא סופרת מאוד פורה. הסיפור אודות ספרה האחרון והמסקרן, ביבר הדימיונות הוא כמעט פנטסטי. במהלך חיפוש בעליית הגג של ביתה נתקלה לימור באוסף ציורים שציירה במהלך שירותה הצבאי. לאחר דיפדוף בהם החליטה לימוד לחבר לציורים אלה סיפור ולהגישם לקורא בצורת אלבום מהודר שיצא בהוצאת כרמל.

menagerie-of-fantasies.jpg

הספר נפתח כך:

כל אדם מתאווה, ולו פעם בחייו, לנסות לחזור אל האירועים המשמעותיים ביותר בחייו, לשוב ולהתכנס אל תוככי עצמו, למין גרעין ראשוני של הוויה שמתוכו יבקע מחדש האני העצמי שלו שלם יותר. אף אדם איננו יכול באמת לעשות כן אך רק אדם יכול לדמיין לעצמו את המסע הפנימי הזה.

זוהי הכרזה המציבה בפני הסופרת אתגר, שהיא עומדת בו בהצלחה גדולה. למעשה כל הספר מנהל דיאלוג עם הפתיחה הזו ומציגה חיים של אדם המקבל ייצוג מקורי במעבר מדף לדף ופורש בפנינו שלבים בהתבגרותו של אדם והתפכחותו מעולמו הנאיבי לעולם האמיתי הרצוף מאבקים ואכזבות .חוץ מזה יש להדגיש שזהו מחזור חיים- כך שלאחר המוות הכל מתחיל שוב והחיים נמשכים. בעיני יש כאן גם תמה נוספת אדם שאהב ולא מצא אהבה שלמה, נושא העובר כחוט השני בכל ספריה של לימור שריר, אלא שכאן ישנה השלמה “שבות ומתרוממות מתוך נפשי רוחות הרפאים של אירועי חיי…המוות לא נראה לי מפחיד וגם לא עצוב.” על הספר כתבה חוקרת הספרות פרופ’ נורית גוברין:”ספר בלתי שגרתי המעורר סקרנות ורצון לקרוא בו ולהתבונן בציורים הפנטסטיים. הוא בהחלט יכול לשמש כספר מתנה לאנשים חולמי-חלומות. ומי אינו חולם?”

יופי של ספר לחולמים ואוהבי אסתטיקה.

עדכון: הנה תגובתו של הסופר עמוס אריכא לספר:

“לא בכל יום זוכה אדם שמיטבו מוטבע בחן וביכולת כזאת על הנייר הכרוך
להפליא ולפנינו צומח “ביבר הדמיונות” – ושוב מתנגנת יצירה מרגשת
לבני  כ ל   ה ג י ל י ם, מעשה חסד נדיר שיש בו משאר רוחו של הנסיך הקטן
של אנטואן דה סנט אכזופרי. ”

יום הולדת לאולסיה מאמצ’יץ’

ב-28.1 היה יום הולדתה של המשררת האוקראינית אולסיה מאמצ’יץ’. לכבוד יום הולדתה הנה אחד משיריהבתרגום אנטון פפרני.

אנחנו לא עור הטינופת שלנו, לא קטרים נטולי-מעוף – מסורבלים ורופסים, מכוסים באבק; בתוכנו אנחנו חמניות-זהב נפלאות.

אלן גינצברג  

אלן צָדַק: אנחנו שמשות –

קורמות עור וגידים מישהו חמנית

מישהו לא יספיק גם לכך  

על האספלט הכחול צמח

הדשא – הרכבים לא יחלצו ממנו

את הצמיגים – הניצנים מנקבים

את מכסה המנוע – על ההגה נח האבק

                               כשכבה קלילה 

אם את שמש דרכך מגיחות

קרני-האור החותכות את העור אם

את חמנית עלי-כותרת מרשרשות ברוך בתוכך 

הרוח יושבת על כף ידך כמלאך

מביט בעיניך 

הנר ניגש אליך בתוחלת אבל

ספק אם יספיק לך כוח כדי להדליקוֹ

השמש שלך מצופה בעור כמו תוף

יום הולדת שמח לקטרינה חדד

קטרינה חדד
 
מאוקראינית: אנטון פפרני
 
שבשבת
 
הוריי במזרח
במערב – החברים
בצפון סבתות וסבים
בדרום – הילדים
ועוד –
ידידים
מכרים ובלתי-מוכרים
אויבים, רֵעי האויבים
ערמת כלבים, חתולים גגות אהובים
ספרים, שירים, דיבורים, גיבורים –
 
לכל אחד יש דבר-מה משלו
במרחב הגיאוגראפי המוגדר הזה
אפילו נשיקות צריך לכוון
לפי רוחות השמיים
 
אך מי ייתן ולא אפרוץ מהמעגל
המצויר סביבי
בהישארי במרכז
העולם

כוונת המשורר וכוונת המחזאי

אחת השאלות השנואות מימי בית ספר היא “למה התכוון המשורר”. א.ב. יהושע מספר שפעם הבן שלו קיבל שיעורי בית כאלה על יצירה שלו, וכתב לבן את העבודה בה פירט למה הוא התכוון. הציון שהמורה נתנה לעבודה היה שש. מאז א.ב. לא כותב את השיעורים לילדיו, ואנחנו יוצאים מן ההנחה שיש פתרונות בית ספר לשאלה זו. יתכן  שאם המורים היו קוראים יותר משירי ביאליק שהם מלמדים הם היו לומדים מה בכיר משוררינו חושב על הנקודה הנ”ל:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר
 
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
 
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
 
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
 
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

גם אם איננו קונים את הפתוס של ביאליק, עולה משיר זה חרדה מאוד גדולה שהאש של הקורא גדולה מאשו שלו, ושלמעשה לא רק חוסר רגישות – לעומת המשורר שמשלם על הבערה בדם וחלב – מפריע לנו להבין את כוונת המשורר, אלא אולי גם יתר גירוי, התוכניות האחרות שאנחנו מתכננים בזמן שאנו חיים. אולי אפשר להסביר זאת במשל: אם אשליך גפרור דולק לאש בוערת  האם מישהו יראה את ההשפעה?

מי שחושב שזו עמדה של משורר זכר, יתפלא כמה קרובה העמדה הזו לשירה של רחל “ספר שירי”:

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
 
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

אפשר לתהות האם הייתה זו עמדה דורית, אך אין זה מעינינו כרגע. ענינינו הוא שגם רחל חותמת את שירה בשתי שורות כל-כך סותרות שמראות את הפער בין הרגש שהיא חשה למעשה הקריאה השלו.
הדבר מעלה שתי שאלות.  אם היוצר איננו בוער, האם אני כצופה או כחווה היצירה מצליח לחוש את הרגשות שביקש להעביר ולו במעט, והשאלה השנייה היא, האם כל קריאה ולא רק תרגום איננו בעצם “נשיקה מבעד למטפחת” כפי שנוהגים לכנות תרגומים?

לא אענה על שאלות אלה, לא כי אין הן מסקרנות אלא כי ברצוני לשאול שאלות על היצירה הכתובה לעומת היצירה המוצגת.
המרחק בין כוונת היוצר לקריאה של הקורא (זאת בניגוד לקריאה של הסופר ולקריאה של העורך שהן חלק מתהליך היצירה, מושפעות בעיקר מן הגורמים הבאים. הכותב, העורך, ההוצאה שמשיקולים אלה או אחרים התערבה בטקסט, התרגום (טוב/לא טוב, ארכאי/לא ארכאי מבצע לוקליזציה/לא מבצע לוקליזציה), עיבוד (אם יש), התת-מודע הקולקטיבי שאליו משתייך הקורא, התת מודע הקולקטיבי שאליו משתייך הסופר, הידע, החוויות והמצב הרגשי של הסופר/משורר בעת כתיבת הספר, הידע, החוויות והמצב הרגשי המיידי של הקורא, מצב שעשוי להשתנות מספר רב של פעמים במהלך החוויה, היות וקריאת ספר היא פעילות מתמשכת, הארוכה יותר מכל חוויה אומנותית אחרת בדרך-כלל.
נקודות המבט של הקריאה בספר הוא מרובות יותר מאשר באירוע תיאטרלי, משום שרבים המקרים בהם אנשים קוראים ספרים יותר מן ההולכים לתיאטרון ולפעמים ספר מפורסם במספר ארצות רב יותר מאשר מחזה, פעולת הדיון במשמעות הספר מקבלת לגיטימציה עוד בבית הספר, באופן הרבה יותר אינטנסיבי מאשר צפייה בהצגות. אבל מה שמייחד את אותו שיחזור מציאות של הצגה הוא ההפחתה הרבה עוד יותר בשאלה “למה התכוון המשורר” משום שמי שמעורב בחזונו האומנותי של הכותב, הם כל בעלי התפקידים בתיאטרון , יתר על כן, מעבר לכותבים ויוצרים נוספים המעבדים את המחזה או הטקסט התיאטרלי לנוסח המתאים לרוח התקופה, הרי שהבמאי, השחקן התאורן, המאפרת, הסאונדמן, האחראי על המוזיקה – לכל אחד מהם יש תפקיד בחוויה התיאטרלית ובפרשנות שלצופה או חווה. אינני מדבר על כך שכשקניתי בהצגה “מכתב לנעה” את טקסט המחזה, שמתי לב שרק דמות אחת דיברה “כמו שכתוב” וכל היתר עברו עידון בידי הבמאי. מספיק שהמאפרת שרטטה את הקו על פניו של השחקן אחרת - יש לנו משמעות חדשה למחזה. מספיק שהארנו את פני השחקן מלמטה ולא מלמעלה – יש לנו פרשנות חדשה למחזה - אפשר לנסח כלל אצבע שככל שהצופה מרוחק יותר ממקום ההתרחשות הבדיוני של הסרט/מחזה/ספר כך גדל מספר המתווכים בין ה”קורא” וה”כותב” הרי המחזה, הסרט או הספר לא מתרחשים בחלל ריק מול צופה נטול פניות, ובגלל האקט הקפיטליסטי של הצורך להשקיע זמן ומאמץ ביצירת האמנות, הרי שאנו נזקקים לביקורת מצד אחד ולרכילות מן הצד השני שיעשו עלינו מניפולציה על מנת שנצרוך את מעשה האמנות, ולכן אנחנו יכולים לראות שאם המשורר התכוון למשהו בכלל, הרי שהוא חייב לבעור, כי מה שאנו חווים נמצא במרחק שנות אור ממה שהוא התכוון. ומדוע הצופה אינו חווה את הבערה כלל.